השקעה נכונה לטווח ארוך בשוק ההון היא משעממת.

ההשקעה נכונה לטווח ארוך בשוק ההון היא משעממת. המתכון פשוט מאד.

דניאל סולין מתחיל את הרצאתו במסגרת Google Authors (דקה 8) בהוראה להתרחק מכל מנהל השקעות שמתיימר לבחור מניות "מוצלחות" או לבחור מנהלי השקעות "מוצלחים" או שטוען כי הוא יודע את כיוון השוק וממשיך במתכון עצמו:

1. פותחים חשבון השקעות (ממלאים פרטים אישיים באתר של הברוקר ונציג החברה יוצר קשר לסיים את התהליך). 2. מחליטים על הקצאת נכסים מתאימה בין החלק המנייתי לחלק האג"חי של התיק (זהו השלב החשוב ביותר וקובע למעשה את תוחלת התשואה של התיק). 3. קונים 1-4 קרנות סל מנייתיות המחזיקות אלפי מניות בפיזור גלובלי וקרנות סל המחזיקות אגרות חוב ממשלתיות בדמי ניהול הנמוכים ביותר שיש. 4. מאזנים תקופתית את התיק על מנת להחזירו להקצאת הנכסים הרצויה (למשל אחת לשנה).

היתרון בתיק השקעות כזה, בנוסף לפיזור על פני אלפי מניות ואגרות חוב על פני הגלובוס הוא בעלותו הנמוכה. בעוד שבתי השקעות ידרשו 1-3 % לשנה על "ניהול" הכסף, תיק הבנוי מקרנות סל מחקות מדדי מניות ואג"ח יעלה בין 0.07 ל 0.2% לשנה המהווים את דמי הניהול עבור אחזקת קרנות הסל. זול בהרבה מקרנות נאמנות אקטיביות על אותם מדדי יחס אשר לא נותנות שום ערך מוסף מעבר לקרן סל פסיבית העוקבת אחר אותו המדד.

לדוגמה, קרן הסל של בלקרוק (iShares) אשר נסחרת בבורסת ת"א ומחזיקה את מניות מדד ה S&P500 גובה רק 0.07% של דמי ניהול לשנה. זאת לעומת 1.2% של דמי ניהול בקרן בנאמנות האקטיבית של אלטשולם שחם על אותו המדד.

דוגמה נוספת לחוסר התוחלת שבקניית קרנות נאמנות אקטיביות היא קרן הנאמנות של מגדל על השווקים המתעוררים אשר גובה 2.95% של דמי ניהול. קרן זו איבדה 41.96% מערכה מתחילת השנה כך שמשקיע המחזיק בקרן שילם בנוסף פי 16 דמי ניהול למנהל הקרן בהשוואה לקרן סל מחקה של בלקרוק על מדד שווקים מתעוררים שדמי הניהול בה הם רק 0.18%.

תיק השקעות "פסיבי" ישיג תשואה טובה יותר מ 95 % מהתיקים המנוהלים לאורך עשרות שנות השקעה ויאפשר למשקיע לישון בשקט כי המשקיע יזכה לקבל תמיד את תשואת השוק (בניקוי דמי ניהול נמוכים).

בהשוואה, רוב קרנות הנאמנות האקטיביות לא יצליחו להכות את המדדים. קרן נאמנות כזו או אחרת עשויה להשיג תשואה עודפת על מדד היחס (למשל S&P500) לשנה, שנתיים ואפילו לחמש שנים אבל לא לאורך זמן.

גם אם נניח שישנו מנהל השקעות "כוכב" אשר מסוגל להשיג תשואה עודפת על מדד היחס לאורך זמן, צריך עדיין לזהות מראש את אותו כוכב, דבר שבלתי ניתן לביצוע.

“The grim irony of investing is that we investors as a group not only don’t get what we pay for, we get precisely what we don’t pay for”. (John C. Bogle).

הציטוט הזה של גו'ן בוגל ז"ל, מייסד ואנגרד, ממחיש את אחת המיסקונספציות העיקריות בהתייחס להשקעה בשוק ההון והיא שלמנהלי השקעות יש ידע שאין לאף אחד אחר אשר נותן להם יתרון בניהול כסף בשוק ההון.

תעשייה שלמה של מנהלי ובתי השקעות מבוססת על הסברה הרווחת בציבור כי יש מישהו שלמד ויודע את כיוון השוק או שיש ביכולתו לבחור מניות מוצלחות.

האמת רחוקה מכך, בהשקעה בשוק ההון כל שקל שהולך לדמי ניהול נלקח ישירות מהתשואה הפוטנציאלית של המשקיע. לאורך עשרות שנות השקעה מדובר על מאות אלפים ואף מיליונים של כסף אבוד.

חשוב להבין שבעוד שרופא שישתלם בבי"ח יוקרתי בחו"ל כנראה יהיה רופא טוב יותר ועורך דין שיקרא פסיקה הקשורה לתחום עיסוקו יגדיל את מומחיותו ואת כישוריו כעורך דין, מנהל השקעות אשר יבצע ניתוח שוק לעשרות ומאות מניות ואף ייעזר לצורך כך בטובי המוחות קרוב לוודאי שלא ייתן ערך מוסף למשקיעים על פני השוק.

זאת מכיוון שהשוק מורכב ממשקיעים אקטיביים (מנסים "להכות" את מדד היחס ע"י בחירת מניות ו/או תזמון השוק) ופסיביים (שאינם בוחרים מניות ספציפיות ו/או מתזמנים את שוק) וכקבוצה המשקיעים הפסיביים מקבלים את תשואת השוק (מינוס הוצאות השקעה מינימליות) וגם המשקיעים האקטיביים, כקבוצה, חייבים גם הם לקבל את תשואת השוק (מינוס הוצאות השקעה גבוהות).

לכן, תשואת כל המשקיעים האקטיביים כקבוצה חייבת, פר הגדרה, להתאפס.

בספרו מ 1991 "The Arithmetic of Active Management" ויליאם שארפ תבע את הנוסחה:

תשואת השוק = תשואת המשקיעים האקטיביים כקבוצה + תשואת המדד הפסיבי.

יוצא מכך שאם "השוק" (למשל מדד MSCI Europe) השיג 12 % תשואה בשנת 2019 הריי שגם התשואה המצרפית שכל המשקיעים האקטיביים (שמייצגים את השוק) מתאפסת כי הם קיבלו כקבוצה גם 12 %.

לכן, תשואת השוק תמיד תהיה שווה לתשואת המדד שעוקב אחרי השוק (בניכוי דמי ניהול).

השקעה נכונה לטווח ארוך בשוק ההון היא משעממת כי היא אינה כוללת מרדף אחרי תשואה אלא את קבלת תשואת השוק (הקפיטליזם) בניכוי דמי ניהול נמוכים.

זה מספיק טוב לכל משקיע לטווח ארוך. אפילו מצויין.